שלוש שאלות – סיפור קצר מאת מיכאל האפרתי

ראלף פסע לאטו בשביל המוביל לבריכת הדגים. המקום היה שומם ובריכת הדגים נראתה מוזנחת. בחלקה שחו ברווזים ועם זאת ירוקת כיסתה חלקים נרחבים ממנה. ספסל עץ עם הפנים לבריכה, ולידו ספסל נוסף עם הגב לבריכה (כנראה שהיה להם קשה להחליט מה עדיף) ועל זה שעם הפנים לבריכה לוחית מתכת קטנה עם הקדשה לאדם אהוב שחי כאן ומת. מעולם לא הבחין בלוחית זו בעבר. זה היה מסלול הריצה שלו. מסביב לפארק. הבריכה והספסלים – נקודת ציון, כמו הגשר, השביל עם קיצור הדרך, העיקול ליד הכביש; כל אלה מסמנים את ההתקדמות במסלול הריצה. הגשר מסמל את ההתחלה. אין ציפיות, מוקדם לחשוב על סיום. העיקול מסמן את האמצע. בדרך כלל ראלף לא יפסיק את הריצה אם עבר את העיקול, גם אם יהיה עייף, או יהיה חשוך בפארק, או ימתח את הגיד. קיימת נקודת אל חזור שהסיפוק הרגעי מהעצירה מתגמד מול תחושת ההישג מהקילומטרים שכבר רץ. הספסל, מעבר למחשבה: "הייתי יכול פשוט לשבת על הספסל הזה עכשיו", שייך לחלק של הסוף. חלק המנצחים. שלושת רבעי המסלול מאחורינו. לא חשוב כמה נהיה עייפים, חסרי כושר, או שיהיה חם מדי או גשום מדי. אם הגעת לכאן לא תפסיק, ואפילו תפתח בספרינט קטן, מה שלא תעז לעשות ברבעים הקודמים, שכן אז, ספרינט כמוהו כהתגרות בגורל: אתה תרוץ מהר כמה מאות מטרים ואז תישבר ולא תסיים את הריצה. ברבע האחרון, אחרי הבריכה והספסל, אין לך ממה לפחד. אתה תסחט מעצמך את המיץ עד הסוף ובניגוד לחששות של תחילת הריצה, עכשיו זה הפוך: כמה שיותר תזיע ותגיע שפוך אל קו הסיום, כך תהנה יותר מהרגע שאחרי. ההליכה הביתה. הישיבה על המדרגות עם משקה צונן בהרבה קרח. המקלחת והתחושה האדרנאלינית שנמשכת דקות ארוכות אחרי.

אבל עכשיו, לפנות ערב, ההליכה היא הday off שלו. המסלול אותו מסלול אבל ההתחלה לא מפחידה ועם זאת הסיום אינו מספק. כשיחזור לביתו לא ייפול שדוד. הוא מביט על הרצים האחרים. הוא מכיר אותם והם אותו. הפעם הם רצים והוא הולך. בהליכה ראלף שם לב לפרטים הקטנים, אלה שחומקים מעיניו בשעת הריצה. "כמה נעים ללכת כאן", הוא חושב, אבל לא בטוח אם התחושה הנעימה היא הדחקה של הויתור על הריצה, כמו נער בבית הספר שהתחמק משיעור התעמלות. חודשים אחרי שהתמיד בריצה, בוקר בוקר, ערב ערב, למרות שחזר ואמר לעצמו: "כמה משעמם לעשות ספורט, אבל כמה מספק להיות בכושר גופני, איזה תחושה נפלאה זה נותן לעשות את ה-4 ק"מ היומיים שלו", ולכן חייבת להישאל כאן השאלה: למה בעצם החליט ראלף לא לרוץ באותו ערב?

לי הוא מעולם לא סיפר. למעשה, לא הייתי יודע על כך אלמלא פגשתי אותו בתחנת הדלק באותו ערב והרגשתי שמשהו אצלו שונה. השוני לא היה קשור לריצה אלא למשהו אחר, אלא שאותו משהו השפיע על דברים רבים, והריצה הייתה רק אחד מהם. מהם הדברים האחרים? גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו אבל הבנתי מיד שאין זו השאלה הנכונה. השאלה שצריכה להישאל היא: מה הוא אותו משהו שמשפיע על כל כך הרבה דברים. מהו אותו "משהו אחר"?

ראלף גר בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם. הבן שלו נפצע לפני שבועיים באימון כדורגל ורגלו מגובסת. הילד מקבל תרופה שמקלה על כאביו, ומדי פעם צריך לקפוץ לבית המרקחת ולהביא אותה. בזמן האחרון ראלף שם לב שהוא נהנה לעשות את זה, כלומר לקפוץ לבית המרקחת. הוא עוזב הכל ובשמחה, אותה הוא מנסה לטשטש ולהסתיר, הוא לובש את מעילו ויוצא לרחוב. ההנאה הזו מטרידה אותו משום שאין לה הסבר. הבית חמים והוא מוקף באהבת משפחתו. בחוץ קר, וההליכה ארוכה, אבל ברגע שהוא יוצא לרחוב תוקפת אותו שמחת חיים. לכן, בתחנת הדלק, היה משהו מוזר בתגובה של ראלף כשריימן, השכן מהבית ליד, שבמקרה עבר שם, הציע לו את משכך הכאבים שנשאר לאשתו בכמות מסחרית. ראלף כמובן אמר לריימן תודה, אבל אני הרגשתי משהו. קראתי לזה "המשהו האחר". לא ציפיתי לקבל מראלף את התשובה. ראלף רק עורר את השאלה.

זו הייתה שאלה אחת שהתעוררה. ראשונה בסדרת שאלות. הנה למשל ראלף בריצת הבוקר שלו לפני שבועיים. לאחר שתיארתי בפניכם את נקודות הציון במסלול הריצה וחשיבותם, יהיה לכם קל להבין את המשמעות של לרוץ את המסלול רק הפוך, מהסוף להתחלה, אבל ראלף חש אי נוחות משולבת בתחושה של מישהו שמעתיק בבחינה. פתאום הוא חולף על פני בריכת הדגים, שמסמלת את הקירבה לסיום ולהישג, אבל הוא רק מתח את שריריו ובקושי הספיק לרוץ, אבל אז, ככל שהוא ממשיך לרוץ, נקודות הציון האחרות יוצרות אצלו בלבול שישפיע על הריצה גם אם ירוץ במסלול הרגיל. ראלף מוותר על השינוי וחוזר למתכונת הריצה הרגילה אבל בקושי שהוא חש לרוץ מהסוף להתחלה, מתגלה לנו השאלה השנייה, וגם עליה אין לראלף תשובה, ואילו אני, כצופה מן הצד, מתבונן ורושם.

כרגע ראלף מהלך לו בפארק, אבל אתמול פגשתי אותו, עם אשתו והילדים, במסעדת all you can eat, ולראלף הייתה אולי תחושת דה ז`ה וו, אבל יותר מזה. הוא הבין שמצד אחד הוא אוהב את החיים וטוב לו, ונראה כי מבהילה אותו לפעמים התחושה של חוסר הייחוד. לפני שבוע ישבה המשפחה באותה מסעדה. עוד כמה שנים, ראלף לא יוכל לשים את האצבע על ההבדלים בין שתי היציאות לבילוי.

כן, הוא נהנה ומתרגש כמו ילד מהאפשרות הטמונה בחופש לאכול ככל יכולתך, ומתלוצץ בינו לבין עצמו שהיה צריך להמציא מסעדה כזו שהחופש אינו פונקציה של כסף (והרי ממילא מסעדות chain מהסוג הזה אינן יקרות גם אם היה מחויב על כל מנה ועל כל תוספת), אלא פונקציה של קלוריות. משלמים נניח 100 קלוריות על מנה אבל כל התוספות ללא הגבלה. משלמים רק 100 קלוריות, לא חשוב כמה אוכלים.

הוא אוהב את התלהבות הילדים ממקומות כאלה. בכל פעם מחדש יבקשו דפים ועפרונות לצביעה ואם יתמזל מזלם יקבלו בלון עם לוגו של המסעדה. מלצר יגיש את המנות וישאל מי הזמין מה. תתנהל שיחה על עניינים ברומו של עולם, ובסיום על אף שהשעה תהיה אחרי 10 בלילה, הילדים יעלבו שחוזרים הביתה ולא ממשיכים נניח ללונה פארק או לגן החיות. הכיף הוא כיף אמיתי אבל יותר מדי פעמים קופצת לתודעה התחושה שכל יום דומה לקודמו. המחשבה הזו מפחידה. במיוחד בערב לפני השינה, ולכן ראלף ואנשים רבים דומים לו, לא אוהבים לישון בלילה (אלא רק בבוקר, ומיד אסביר מדוע), ונשארים ערים כל לילה, על מנת לחשוב על כך שכל לילה דומה לקודמו.

ראלף עומד לשאול את השאלה השלישית, אבל בדיוק מתקרב סוף השבוע, והיממה הופכת למיקרו-קוסמוס של השבוע, ושבת דומה לקודמתה, הדיכאון (או בעצם השמחה) של יום שני, חזרה לעבודה ואין יותר צורך להתעמק בשאלה מה באמת עשית בסוף השבוע, ובכלל "סוף השבוע" יומרני כל כך וכך נשאלת השאלה השלישית: טוב לנו או רע לנו? אבל השגרה, שהיא אגב נעימה מאוד (ביננו לבין עצמנו) מפחידה בדה ז`ה וואית שלה, וגם שמנו לב שהיא גורמת להאצת זמן, שפשוט טס בחוסר פרופורציות בלתי מובנות בהשוואה לנניח תקופת תחילת הקיץ בכתה ד` עם ההמתנה האינסופית לחופש הגדול, שזה נראה אז כמו המתנה של שנים, ועכשיו, רק תמצמץ, והנה עברה לה עוד שנה.

הלילות ללא שינה הם המחאה וההתאבלות על סיומו של עוד יום בחיים, והשינה בבוקר היא המחאה וההתאבלות על סיומו של עוד לילה בחיים.

ואני, רק המספר, אבל לקחתי על עצמי לחפש תשובות לשאלות, או תשובה אחת לכל השאלות, דרך כיוון מחשבה כזה או אחר שהוביל אותי לאותו "משהו אחר".

ה"משהו האחר" נקרא חוסר הרמוניה. ראלף למד את זה בדרך הקשה. אני ידעתי את זה מזמן, אבל עד שלא חווים את זה לא מבינים, ורבים מחברי לא הקשיבו לי, וכך, ניסיון החיים שלי לא הביא תועלת לחייהם של אנשים אחרים.

מהו אותו חוסר הרמוניה? תחושה של עודף עבודה מול קוצר זמן, עייפות בבוקר וחוסר שקט בערב. צורך במסגרת ורצון לשבור אותה. הימים דומים בצורה מדאיגה זה לזה. הנאות קטנות משליחות לבית מרקחת ואכזבה מביקור במוזיאון הכי מפורסם בעולם.

מתי מרגישים הרמוניה? כשזה מתחיל, מרגישים סיפוק שהוא בהתחלה קשור לאותו חלק במוח שיכתוב מאוחר יותר את הדו"ח היומי ויציין בסיפוק שהיום הספקנו המון דברים, גם עבדנו וגם בילינו. התאמצנו אבל גם פינקנו את עצמנו, (ואגב, אותו חלק, חובב צילום: תמיד יצלם ויספר: הנה תראו, כמה קצפת שמו לי בקפוצ`ינו), אולם עם התפשטות ההרמוניה בחיים, החלק המדווח מתחיל לאט לאט להתפוגג. בהתחלה מוחה על כך בתקיפות, אבל לאט לאט דועך עד שנעלם כליל אוחז במצלמתו, ואז זה קורה: מרגישים שהכל זורם חלק ונעים בחיים, ואפילו לא צריך לדווח על זה לאף אחד. אתה יכול להיות האדם האחרון ביקום, או מוקף באנשים, או בקרב דוברי שפה זרה ובלתי מוכרת, עם או בלי בת זוג, עם או בלי ילדים, ועדיין תרגיש את אותה תחושה נהדרת. זו הרמוניה.

אתה זוכר את הטיול לפריס? את הביקור ב"לובר"? או בניו יורק, עולה במעלית לקומה האחרונה באמפייר סטייט בילדינג, ובתוך תוכך אתה כבר חזרת הבית ופגשת את השכנה בחדר המדרגות, בזמן העליה במעלית, נכתבים הדיאלוגים לשיחה ומותאמות התמונות למשפטי מפתח בסיפור, והנה כבר חזרת לארץ, ואתה מספר לה תוך שהיא מביטה בקנאה ובהערכה.
כשתכנס ההרמוניה, השכנה, בת משפחה של ה"מדווח", גורלם זהה. לא שכנה. לא הכתבה שתשלח לעיתון. לא הספר הבא, לא סיפורי בית הקפה השכונתי, ואפילו לא סיפורי ההרפתקאות שתספר לילדים או לנכדים. אתה לבד עם עצמך, ואולי כשאתה לומד את זה אתה גם מגלה מה מהדברים שאתה עושה מקבלים תוקף משל עצמם, ומתי אתה שחקן בסרט של עצמך, ואם תתפטר מתפקיד המדווח, תגלה שבכניסה לאמפייר סטייט בילדינג, היה שוק רחוב קטן מעניין הרבה יותר, ושהיית יכול להסתובב שעות בחנות ספרים קטנה בקופמלקס הענק של הלובר, ולהתבונן באומנות בפעם אחרת.

השארתי את ראלף על הספסל. כן, הוא התיישב. על זה שפונה לבריכה. הייתי צריך לסיים כאן את הדיון הפילוסופי, אלא שנתתי כאן עצה חלקית לגבי החופש וההרמוניה. יש כאן catch. תיפטרו מהמדווח ותסתובבו בשווקים ובחנויות הספרים ופתאום תגלו שהלבד צמצם את מעשיכם לשווקים וחנויות ספרים. אם המדווח היה עדיין בתפקיד, בוודאי היה מפציר בכם ללכת לסרט החדש, לראות הצגה, להירשם לקורס זה או אחר או להצטלם. יש לו, למדווח, את הסיבות שלו. לא תמיד סיבות טובות, אבל מה זה חשוב, אם בזכותו עשיתם קורס צניחה חופשית או לקחתם 5 וחצי שיעורי טייס, ואם היה יוצא לגמלאות, אותו חלק מדווח, לא הייתם מביאים את עצמכם לנסות דברים חדשים, או לעשות את הדברים הישנים שמעולם לא יצא לכם לעשות עד היום.
המדווח גר בתוכך, אבל לפעמים הוא חבר או בן משפחה. לפעמים הוא אפילו השכנה. לכן העצה חלקית וההרמוניה שוכנת באמצע. קשה לשים את האצבע אבל המפתח הוא ה"לבד".

הלבד הוא להעיר את עצמך בבוקר, ועוד מוקדם בבוקר, מתוך שמחה לקום ולחיות, שמחה שאינה תלויה בחלק שיספר על כך "אתם יודעים, קמתי היום ב-6 בבוקר והלכתי לשחות 40 בריכות", שמחה שלא תושפע מהסיפור ותישאר בעלת זכות קיום אם תישאר האדם האחרון בעולם.

הלבד מוביל לחופש, והחופש בעל זכות קיום עצמאית. להרבה דברים יש ריח של חופש, והריח מושך את כולנו, מה שמחזיר אותי ל-3 השאלות.

ההליכה לבית המרקחת מריחה חופש ולבד, ובנקודת זמן מסוימת ביממה, המינון הזה של חופש ולבד הם בדיוק מה שראלף צריך. ריח החופש הרי מוכר מתמונות רבות ושונות: חוף הים, נסיעת עבודה, לימודים, נהיגה במכונית ואפילו שליחות לבית המרקחת.

הרוקח שהולך כל בוקר לבית המרקחת אינו חש את אותו חופש, וכך גם המציל בחוף הים. אם ראלף יפסיק לרוץ, יפסיק להרגיש את הסיפוק של ההליכה בתום הריצה, או הסיפוקים שבנקודות הציון שבדרך (לכן מומלץ לא להפוך את הכיוון באופן שפוגע בקדושת כל נקודה ונקודה).

והחיים שנותנים לך תחושה של חוסר ייחוד, בעצם זועקים לעזרה. הם קוראים לך לעצור ולהזכיר לעצמך שהם קצרים וארוכים כאחד. קצרים מכדי שתוכל להרשות לעצמך שלא לעשות את המאמץ (שבדומה למאמץ של ריצת הבוקר, הוא תנאי לסיפוק שלאחר מכן) להפוך כל יום ויום למיוחד ושונה (ואכן, זה כרוך בעבודה, אבל … ככה זה בחיים), וארוכים מכדי שתוכל להתעלם מעצה זו ו"להעביר אותה" (זה לא ילך. החיים יותר מדי ארוכים מכדי שתוכל לעשות טעויות מסוג זה מבלי לשלם עליהם – בחייך).

ראלף יושב על הספסל. בקרוב יחזור הביתה. לאשתו ולבן המגובס שכבר חש דגדוגים ברגלו, מה שמעיד על החלמת השבר, ואני, הייתי כאן לפני שנים, ובמובנים רבים, אני כאן גם עכשיו, מלווה את ראלף, מתבונן בו ובחייו. חייתי חיים ארוכים ומספקים, ואפילו חרטו את שמי על ספסל בפארק, ליד בריכת הברווזים.

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“שלוש שאלות – סיפור קצר מאת מיכאל האפרתי

  1. פינגבק: DataTune – by Target Data « DataTune – Data Optimisation and Cleansing

  2. אוכ,ההרמוניה…. כמה קולע. והמדווח…אאוץ' כמה מציק…:)

    החזרת אותי לכמה שורות שחיברתי פעם:

    רגע קטן אחד מאושר
    בו אינני רוצה את רקמת החיים כולה

    בו רוצה רק את תמצית נשמתך
    בתשוקתך, בהוויתך

    ברגע אחד
    רוצה אותך עם הפחדים
    עם הכח והפראות נטולי מעצורים

    ברגע מאושר
    רוצה את העדנה ללא סייגים
    המשתפכת אליי מאותם המילים

    ברגע קטן אחד מאושר
    מבינה את חוכמת הגן ויופיו
    ולומדת שבמעט יש מין ההרבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s